הגבעות – יוסף ברודסקי

יחד הם אהבו
שב בצד של גבעה.
משם הם יכלו לראות
כְּנֵסִיָה, גינות, כלא.
משם הם ראו
בריכה מגודל.
זריקת סנדלים בחול,
הם ישבו יחד.

הוא כרך את זרועותיו סביב ברכיו,
הם הביטו בעננים.
למטה בקולנוע נכים
מחכה למשאית.
נצצו במדרון הגדה
ליד שיחי הלבנים.
מעל הצריח הוורוד של הגדה
עורב מכורבל, צעקות.

מכוניות נסעו במרכז
לבית המרחץ בשלושה גשרים.
הכנסייה צלצלה בכנסייה:
החשמלאי התחתן שם.
וכאן על הגבעה היה שקט,
הרוח רעננה אותם.
לא שריקה מסביב, לא צעקה.
רק היתוש זמז.

הדשא נרמס שם,
איפה שישבו תמיד.
כתמים שחורים בכל מקום -
עזבו את האוכל שלהם.
פרות הן תמיד המקום הזה
ניגבו בלשונם.
כולם ידעו זאת,
אבל הם לא ידעו על כך.

בדלי סיגריות, ספייק ומזלג
היו מכוסים בחול.
השחיר מרחוק את הבקבוק,
זרוק הבוהן.
שומע בקושי מתעופף,
הם ירדו לשיחים
ומפוזרים בשתיקה -
כשישבנו שם.

_________

הם ירדו במדרונות שונים,
במקרה צעד הצידה.
השיחים שלפניהם נסגרו
ונפרד שוב.
מגפיים החליקו בעשב,
מים נצצו בין האבנים.
אחד הגיע לשביל,
עוד באותו רגע של הבריכה.

זה היה ערב של כמה חתונות
(נראה ש, היו שניים).
תריסר חולצות ושמלות
נשא מתחת לדשא.
השקיעה כבר דעכה
ומשך אלי את העננים.
קיטור מהאדמה עלה,
והפעמון המשיך לצלצל.

אחד, רוטן, הַחלָקָה,
אַחֵר, מעשן סיגריה -
באותו ערב הם ירדו
על גבעות שונות.
יורד במדרונות שונים,
החלל גדל ביניהם.
אבל מפחיד, באותו הזמן
האוויר טלטל את זעקתם.

פתאום השיחים מתפוצצים,
השיחים פרצו פתאום.
כאילו היו ערים,
וחלומם היה מלא ייסורים.
השיחים נפתחים בבכייה,
כאילו האדמה נפתחה.
לפני כל אחד מהם היו שניים,
ברזל ביד נע.

אחד נפגש עם גרזן,
והדם זרם על ידי השעון,
אחר מלב שבור
מת מיד בעצמו.
הרוצחים גררו אותם לחורשה
(דם זרם במורד ידיהם)
והשליך אותו לבריכה המגודלת.
ושם הם נפגשו שוב.

_________

עדיין עושים את דרכם למגע
למושבים בשולחן חתנים,
וחדשות איומות לכיכר
הרועים כבר הביאו.
שחר הערב זרח
עדרי עננים עבים.
הפרות עמדו בשיחים
וליקק את הדם בתאווה.

החשמלאי רץ במדרון
וגיסו מאחוריו בשיחים.
הכלה למטה עצבנית
עמד לבד בפרחים.
אישה זקנה, מכוסה בשמיכה,
סובב את הצמה מולה,
והחתונה השיכורה בעקבותיה
מיהר אחריהם לגבעה.

הענפים נסדקו תחתיהם,
הם מיהרו, הוזה.
הפרות בשיחים התאוששו
וירד במהירות לבריכה.
ופתאום כולם ראו בבירור
(החום שלט סביב):
מושחר ברווזון ירוק,
כמו דלת לחושך, חור.

_________

מי יגדל אותם משם,
יגיע מתחתית הבריכה?
מוות, כמו מים מעליהם,
יש להם מים בבטן.
המוות כבר נמצא בכל מילה,
בגזע, כרוך סביב המוט.
מוות בדם ליקק,
מוות בכל פרה.

מוות לשווא
(מחפש גנבים).
מעתה יהיה אדום
את החלב של הפרות האלה.
באדום, מכונית אדומה
עם אדום, שבילים אדומים,
באדום, יכול אדום -
ילדים להשקות אדומים.

מוות בקולות ובמבטים.
הצווארון מלא מוות. -
אז העיר תשלם להם:
המוות קשה להם.
צריך לגדל אותם, היה מעלה.
אבל איך להתגבר על מלנכוליה:
אם רצח ביום החתונה,
אדום שיהיה חלב.

_________

מוות אינו שלד סיוט
עם צמה ארוכה בטל.
המוות הוא אותו שיח,
בו כולנו עומדים.
זו לא קריאת לוויה,
וגם לא קשת שחורה.
מוות הוא בכי עורב,
שחור - לבנק האדום.

המוות הוא כל המכונות,
זה בית כלא וגן.
המוות הוא כל הגברים,
קשריהם תלויים.
המוות הוא כוס באמבטיה,
בכנסייה, בבתים - ברצף!
המוות הוא הכל, מה איתנו -
כי הם לא יראו.

המוות הוא הכוח שלנו,
זו העבודה והזיעה שלנו.
המוות הוא הוורידים שלנו,
את הנשמה והבשר שלנו.
לא נעלה יותר במעלה הגבעה,
יש אורות בבתים שלנו.
לא אנחנו לא רואים אותם -
הם לא רואים אותנו.

_________

ורדים, גרניום, יקינתונים,
אדמוניות, לִילָך, קשתית העין -
על ארון האבץ הנורא שלהם -
розы, גרניום, נַרקִיס,
חבצלות, כאילו מבסמה,
הריח שלהם חריף ופרוע,
לבקוי, סחלבים, אסטרס,
ורדים ושובל ציפורנים.

אנא קח אותם לברג,
להפקיד אותם לגן עדן.
זרוק אותם לנהר, לתוך הנהר,
היא תישא ליער.
לערוצי היער השחור,
לבתי יער חשוכים,
ליערות המתים,
למרחוק - לגבעות הבלטיות.

_________

הגבעות הן הנוער שלנו,
אנחנו מסיעים אותה, לא לדעת.
גבעות הן מאות רחובות,
הגבעות הן שלל תעלות.
הגבעות הן כאב וגאווה.
הגבעות הן סוף האדמה.
ככל שאתה עולה גבוה יותר,
ככל שאתה רואה אותם מרחוק.

הגבעות הן האומללות שלנו.
הגבעות הן האהבה שלנו.
הגבעות הן בכי, מתייפח,
לך מפה, בוא שוב.
אור ועוצמת כאב,
הכמיהה והפחד שלנו,
החלומות והצער שלנו,
כל זה נמצא בשיחים שלהם.

הגבעות הן תהילת נצח.
תמיד הציגו לתצוגה
הזכות לסבל שלנו.
הגבעות מעלינו.
צמרותיהם תמיד נראות לעין,
גלוי בעיצומו של חושך המגרש.
סגור, אתמול ועכשיו
אנחנו עוברים לאורך המדרון.
מוות הוא רק מישור.
החיים הם גבעות, גבעות.

לדרג אותו:
( עדיין אין דירוגים )
שתף עם חבריך:
אלכסנדר פושקין