מָחוֹז, מָחוֹז, מָחוֹז,
כל כך מעט נשאר לעצמי,
לעכב את המוות בכוס חמה
המרירות והרעב הזה, והשמש.
מה יהיה איתה, באהבה אליך,
שום דבר, להוסיף הכל, לא תתעייף,
אל תשאיר דבר לגורל,
צמא מדי בקזחסטן.
עד כה, כמה חכם זה מספיק
לא מבין, אז לפחות תזכור,
עזוב למילים, לבית,
מאחורי גבם הגדול של החברים.
בפעם הראשונה, הפעם, בפעם המאה
מצטער על העתיד, לעיתים רחוקות
מממש, שכל אחד מאיתנו
נשאר אותו הדבר
בן אנוש, מי רגיל,
כובש את עצמי ברכבות,
פרוש על פני האדמה, כמו בכי,
נעלמת לנצח בחושך.
