אני יושב מאחורי סורג ובריח בכלא גלם.
נשר צעיר, זין בשבי.
החבר העצוב שלי, אגף נפנופים,
מנקר מזון בלאדי ליד החלון,
מנקר, וזורק, מסתכל מהחלון,
כאילו המחשבה של אחד איתי.
התקשר אליי ובוכה עיניהם
ורוצה מוחלט: “בואו, uletim!
אנחנו ציפורים חינם; הגיע הזמן, אָח, הגיע הזמן!
שם, איפה לענן הוא הרים לבנים,
שם, שבו קצה הים הכחול הפך,
שם, ללכת לאן רק הרוח ... אבל אני!..”
