זו היתה הפעם: החג הצעיר שלנו
הזרקת דיו, רועש ורדים נשואים,
והשירים של הרמת כוסיות התערבבו,
ואנחנו ישבנו מקרוב קהל.
לאחר מכן, הנשמה רשלנית בורה,
גרנו כולנו וקל נועז,
שתינו לבריאות של כל התקווה
ולנוער כל התחייבויותיו.
עכשיו הוא לא: חג מתפרע שלנו
עם בואו של גיל, כמונו, יש לי סטוץ של אחד,
על prismirel, utih, התיישבתי,
הוא נשמע עמום צלצול של החסד-הקערות שלו;
חילקנו בינינו כל כך לא שפכו בשובבות.
מרווח, בעצב אנחנו יושבים,
ולעתים נדיר לצחוק בין צלילי השירים,
ולעתים קרובות, אנחנו נאנחים שותקים.
סביב זמן: כך בפעם העשרים וחמש
אנו חוגגים את היום בליצאום הנחשק.
שנים חלפו מוות מעיניהם,
ואיך הם השתנו לנו!
לא פלא - אין! - דהר רבע מאה!
אל תתלוננו: כזה הוא גורלו של החוק;
זה סובב סביב העולם האנושי, -
זה יכול להיות נכון, הוא יהיה אחד מקרקעין?
תזכיר, השני, ומאז,
כאשר מעגל גורלנו קשור,
אשר, מה היינו עדים!
משחק הוא צעצוע מסתורי,
Meta אנשים במצוקה;
ומלכים מתנשאים שלכת;
ואת דמם של אנשי התהילה, החופש,
מזבחות הגאווה Bagram.
האם אתה זוכר: כאשר בתיכון הגיע,
כמו ארמון המלך נפתח לצאריצין לנו,
ובא. נפגשנו קוניטסין
ברכה בין אורחי המלוכה, -
אז השנה השתים עשר הסערה
עדיין ישן. אפילו נפוליאון
לא חוויתי לגוי גדול -
עדיין איים והוא היסס.
האם אתה זוכר: זרום עבור צבא Ratiu,
עם אחים גדולים, נפרדנו
והבצל למדעי חזיר בזעם,
מתוך קנאה מה, שמתים
חלפתי אותנו ... ואת שבטים נלחמו,
רוסיה אמצה אויב יהיר,
ובזוהר של אורו מוסקבה
שלג מוכן הגדוד שלו.
האם אתה זוכר, איך אגממנון שלנו
מאסיר לפריז, מיהרנו.
מה אז תענוג שבא לפניו!
כפי שזה היה נהדר, איך הוא היה מושלם,
חבר העמים, המושיע של חירותם!
אתה זוכר - איך פתאום לתחייה
גנים אלה, מים חיים אלה,
איפה הוא בילה נחמד הפנאי שלו.
והאין זה - והוא עזב את רוסיה,
הוקם, רחבי העולם מבולבל אותם,
ורוק נמלט אדיש,
סביב זרים, נפוליאון כיבה.
ומלך חדש, שטרן ואדיר,
בהתחלף אירופה החלה בזריזות,
ובכל רחבי הארץ התכנס עננים חדשים,
ואני הוריקן אותם
